השמיים מלאים בכוכבים אפלים, מייחלים לברק קסום שיבליח לעברם, ויאיר אותם למרחקים. אבל לא. אף קרן שמש לא מגיחה, ואפילו הירח חיוור מאי פעם. יש רק שמיים כהים וכוכבים רחוקים וחלומות כבויים, ואפלה גדולה בלב.
במרפסת הבית השומם, מתחת לשמיים העצובים, יושבים להם בני זוג, שהתואר 'צעירים' כבר פקע מהם. הם לא זוג צעיר, אבל גם לא הורים. האכזבה מנפצת להם את הלב בכל פעם מחדש, והכאב שהתאזרח שם, מחלחל עמוק פנימה, נוגע ומייסר.
בבוקר הם שוטפים פנים, מתאמצים לחייך. מכתפים תיק ופונים לעמל יומם. הוא לעמל התורה. היא אל הדלפק במשרד. הקולגות מתקשות להבין את הפיהוקים שהיא מחניקה בכוח, ואת כוסות הקפה שהיא מרוקנת בעמדה שלה. הרי אין לה ילדים עדיין, ואף אחד לא העיר אותה באמצע הלילה, בפרץ של בכיות. למה היא כל כך עייפה?
אז זהו, שאימהות בפוטנציאל, שעוד לא זכו לחבוק ילד, הן עייפות לא פחות מאימהות שקמות לתינוק בלילה. הן מתעוררות באמצע הלילה אל הריק והאין, במידה ואכן הצליחו להירדם. הכמיהה העצומה לחבוק ילד משלהן, משתלטת על כל חלקה בלב, ולא מותירה מרחב לשום דבר אחר.
ההתמודדות המאתגרת מפגישה אותן עם מרפאת הפריון בבית החולים מעיני הישועה. ופתאום נדלק לו הברק בעיניים, וזיק הססני של תקווה מתחיל להבליח בסתר הלב. הציפייה הופכת להיות מוחשית מאי פעם, והסיכויים להפוך להורים הופכים ומקבלים אחיזה במציאות. מעבר למענה המקצועי רחב ההיקף שמציע בית החולים, הן מקבלות את החיבוק החם וההבנה לכאב. וכך, בתוך מעטפת מקצועית ורגשית, הן מקבלות אומץ לרקום שוב את החלום הקסום ביותר – ציפייה לילד.
לי רוזנטל, עובדת סוציאלית ב'מרפאת גפן' לזוגות המתמודדים עם אי פריון, פוגשת מקרוב את ההתמודדות הרגשית שמאפיינת זוגות המשתוקקים לחבוק ילד.
"נשים המתמודדות עם אי פריון חוות קושי רגשי וחברתי רב," אומרת לי. "לפני שנשאל איך להתייחס אליהן ברגישות, ומהם המשפטים שיחזקו אותן ויתנו להן כוח להתמודד עם הניסיון הקשה, כדאי לגעת תחילה במשפטים שכדאי לנו להימנע מלומר להן. יש משפטים שהתרגלנו לשחרר באופן ספונטני, בלי לחשוב על המשמעות שלהם, או על ההשלכות. לכן, רגע לפני שתפרוץ מאתנו אמירה ספונטנית, חשוב לבחון אותה בכובד ראש, ולשאול את עצמנו האם האמירה הזאת תקדם את האישה המצפה, או לחילופין, תזרה לה מלח על הפצעים".
בין המשפטים שחשוב למחוק מהלקסיקון, מונה לי רוזנטל את האיחולים "בקרוב אצלך…" וכן משפטים עם ביקורת ושיפוטיות סמויה, כמו "נו, מה קורה איתכם? אתם לא רוצים להביא נחת להורים כבר?", או "אולי זה בגלל שאת בלחץ, תירגעי…" וכמובן, הנשמות הטובות ששולפות עצות ברגעים הכי לא מתאימים: "עשית כבר את הסגולה של…?".
תגובות כאלה מגבירות את תחושת הבושה והאשמה שמתלוות לאי הפריון ולא מעודדות את האישה לדבר ולשתף אלא להיפך. לי סבורה שהתגובה הטובה ביותר היא: "אני מבינה שאת כנראה מתמודדת עם משהו לא פשוט.. את חשובה לי אבל אני לא רוצה לחפור או לחטט לך בעניינים שאת לא רוצה.. אם תרצי לדבר איתי מתישהו אני פה בשבילך.." אמירה כזאת מכבדת את האישה, ומאפשרת לה ספייס ומרחב בחירה. אם האישה אכן בוחרת לשתף בהתמודדות, נסו פשוט להקשיב לה. וותרו על עצות, הערות ביניים או דוגמאות מחיים של אנשים אחרים… כל אלו לא יעילים ולא מקדמים את האישה לשום מקום, אלא רק נותנים לה תחושה לא מכבדת. הביעו תמיכה במשפטים כמו "זה נשמע ממש קשה", או "את מתמודדת עם דבר לא פשוט", או "אשמח לעזור בכל דבר תרצי".
מפגש חזיתי
שתיהן נכנסות לבית החולים. אחת מהן פונה אל חדרי הלידה, נרגשת ואפופת תקווה, ואילו השנייה משרכת רגליים עצובות אל מרפאת הפריון. היא כל כך משתוקקת להחזיק בנס המופלא של ילד יהודי טהור, כל כך מייחלת להגיע גם היא לשלב הנכסף בו חובקים תינוק זערורי ורך, אבל החלום הזה טרם התגשם, למרות כל ההשתדלות והניסיונות. לפעמים היא שמה פעמיה אל עבר מחלקת היולדות, אוחזת בבלון הליום ששייך למאושרת אחרת. מגישה את המחווה למישהי שהאושר התגלם בתוכה, לאחות קרובה, לגיסה אהובה, לשכנה קרובה, או לחברת נפש.
"אישה שממתינה ופוגשת יולדות טריות ונרגשות, עם תינוקות מתוקים-מתוקים, חווה רגשות מעורבים ולא קלים בכלל", אומרת לי. "היא יכולה לחוות שמחה גדולה עבור האחות, הגיסה, השכנה, החברה או הקולגה, ויחד עם זאת – ולא בסתירה – להרגיש גם תחושות של עצב, קנאה וכמיהה לזכות גם בעצמה."
לי מספרת שהאופטימיות והמורל הגבוה או הנמוך שיש לאישה בתקופת ההמתנה אינם משפיעים על תוצאות הטיפול, בין אם באופן חיובי ובין אם באופן שלילי, אבל הם בהחלט מקלים על איכות החיים בדרך לציפייה הנכספת. ואולי זה המקום לציין שרגשות שליליים כגון אכזבה, חרדה, לחץ או עצב אינם מונעים מאישה לזכות לאושר הנכסף. עוד סיבה להפחית לחץ ולהוריד את מינון החרדה. אם אישה דואגת או חרדה, הדבר לא ישפיע מבחינה גופנית על הסיכוי שלה להפוך לאמא מאושרת.
"אי הפריון וטיפולי הפוריות עלולים להוביל לקשיים בתחום הרגשי, הזוגי והחברתי," ממשיכה לי לפרט את ההתמודדות הלא פשוטה שחוות נשים בפוזיציית המתנה. "במרפאת גפן במעיני הישועה ישנה עובדת סוציאלית ייחודית העוסקת בתחום וזאת במטרה להקל על שני בני הזוג בקושי הרב עמו הם מתמודדים. כל אישה או זוג זכאים למפגש חד שבועי עם העובדת הסוציאלית במטרה לייצר מרחב בטוח ומעצים שבו יהיה ניתן לשוחח על הקשיים והמורכבות שתהליך זה טומן בחובו. בנוסף, ישנה קבוצה תמיכה לנשים בת שמונה מפגשים בהנחיית עו"ס המרפאה. בקבוצה מתאפשר מרחב לשיח וקשר עם נשים המתמודדות עם אותם האתגרים. מודל העבודה במרפאה נשען על עקרונות הגישה הביו-פסיכו-סוציאלית הדוגלת בשיתוף פעולה מולטי דיציפלינארי בין נשות המקצוע השונות העובדות במרפאה – הרופאה, האחות והעו"ס – במטרה להעניק למטופלים ולמטופלות מעטפת רחבה ככל הניתן.
טיפולי פוריות הם לא רק מסע רפואי – הם גם מסע רגשי. הם יכולים לעורר תקווה, שמחה ורגעי אופטימיות, לצד אכזבות, לחץ, חרדה ולעיתים גם בדידות. את לא צריכה לעבור את זה לבד. אנחנו כאן כדי ללוות, להקשיב ולתת מקום לכל הרגשות שעולים בדרך", מסכמת לי.
לילד האהוב, שטרם זכיתי לפגוש
אגלה לך סוד,
ילד אהוב שלי.
זה לא שהעולם שלנו מוגבל.
זה אנחנו שתוחמים את הלך החשיבה,
נועלים את חלומותינו אל מסגרת גבולות הטבע,
ממצמצים מול השמש,
מסתנוורים מרצונות גדולים מידי,
ומשוכנעים שכוחותינו קצובים.
מרבית האנשים שתפגוש אי פעם,
יאמינו שאין דרך להדליק מחדש את השמש,
או למלא שוב את המים בים.
הם יתבוננו בעצב בעצי פרי שנשברו,
בפריחה מלבלבת שנכחדה בשריפה,
ויאמרו קדיש.
מעטים ירכנו מטה,
יסלקו חלוקי אבנים,
יחפנו בידיהם את רגבי האדמה,
וישתלו עולם חדש של צמחייה.
כולם יבחינו בחסר,
מעטים יאמינו שתיתכן תקומה.
אני מאמינה,
ילד אהוב שלי, שטרם נולד.
אני מאמינה,
וגם אתה תאמין,
כי עצם ההוויה שלך,
מושתתת על אמון,
ואמונה,
ותפילות.
אתה תבוא לכאן,
ותגלה עולם מופלא,
של טבע שנפרץ,
של חלומות שמתגשמים,
של משאלות לב שנענות.
עולם בו שוקעים הגבולות,
ותחתם צומחת ישועה גדולה.
עצם הנוכחות שלך,
תוכיח בעדות מוחצת,
ששממה יכולה לפרוח,
שעצים יכולים לצמוח,
שתינוקות יכולים להיוולד,
גם אם הרופאים סברו אחרת.
כי הטבע אומנם בוגד,
אבל יש מי שמנווט אותו.
הרופאים משוכנעים שזה אבוד,
אבל אתה עוד תתייצב מולם,
ותוכיח שהם טעו.
אתה תוכיח להם שתפילה בוקעת מחיצות,
פורצת את קצה שכבת האטמוספרה,
מטפסת מעלה שבעה רקיעים,
ונוגעת בכיסא הכבוד.
אני משוכנעת שניפגש.
ובלילות האפלים,
כשהגעגוע צורב את חיי,
אני מתנחמת בנוכחותך שבוא תבוא.
מצמידה אלי את החלום הרך,
עוטפת בחיבוק נעים,
מערסלת את משאלת הלב,
ומתענגת על הקסם.
חונקת את הבכי.
הודפת את הצער.
למה לבכות אם תבוא ישועה גדולה?
הלב שלי הומה געגועים,
כי כן, ילד שלי,
גם למישהו שמעולם לא פגשו,
אפשר להתגעגע,
במיוחד אם המישהו הזה זה אתה.
אתה תבוא ילד,
ותמחה את הדמעות –
של כולנו,
גם של אלו שממשיכות לייחל,
אתה תוכיח להן,
שילדים באים הביתה,
וממלאים אותו בשמחה פורצת גבולות.
הטבע הוא רק צמחייה ועפר וים,
אבל מעבר אליו,
ישנם שמיים תכולים,
ובתוך המרבד האינסופי שברקיע,
מתחוללים הניסים.